בעבר התייחסו חוקרים בפסיכולוגיית הספורט לסיום הקריירה של ספורטאים כאירוע חיים שלילי המלווה בבעיות הסתגלות לחיים שאחרי הספורט. כיום נהוג להתייחס לפרישת ספורטאים כתהליך מעבר מורכב ומתמשך, אשר עשוי להוביל למצוקה ומשבר, אך גם לצמיחה, התפתחות אישית והזדמנויות חדשות. עבור חלק מהספורטאים הפרישה מאפשרת לפתח תחומי חיים נוספים כגון לימודים, משפחה, קריירה מקצועית חדשה, אימון או ניהול ספורט.
המחקר מראה שקיימים הבדלים משמעותיים בין ספורטאים באופן שבו הם חווים את תהליך הפרישה ומסתגלים לחיים שלאחר הקריירה התחרותית. האופן שבו הספורטאי יתפוס את הפרישה מושפע מהגורמים לפרישה, נסיבות הפרישה, מאפייניו האישיים, מידת ההכנה שלו ליום שאחרי, ומקורות התמיכה החברתיים והמקצועיים העומדים לרשותו.
המחקר מראה כי בעוד שספורטאים רבים מסתגלים בהצלחה לחיים שלאחר הפרישה, חלקם חווים מצוקה פסיכולוגית משמעותית במהלך תהליך המעבר ועלולים להזדקק לסיוע מקצועי. הסיכון לכך גבוה במיוחד במקרים של פרישה כפויה, פציעה קשה, זהות ספורטיבית חזקה או היעדר הכנה ותמיכה מתאימה.
ישנן מספר סיבות מרכזיות לפרישה מספורט:
שני הגורמים המרכזיים הקשורים לנסיבות הפרישה ומשפיעים על האופן שבו הספורטאי יגיב לתהליך הם: (א) האם הפרישה היא כפויה או מרצון, ו-(ב) האם היא מתרחשת בבת אחת או בהדרגתיות.
כאשר הפרישה היא רצונית ומתרחשת באופן הדרגתי, תחושת השליטה על התהליך גבוהה יותר והתגובות הרגשיות נוטות להיות מתונות יותר. לעומת זאת, כאשר הפרישה כפויה ופתאומית, הספורטאי עשוי לחוות חוסר שליטה, אכזבה, כעס ותסכול, ולעיתים אף לפתח סימפטומים דיכאוניים המלווים בקשיי שינה, ירידה בתיאבון או שימוש בחומרים ממכרים.
במצב של בחירה חופשית, הספורטאי יכול להתכונן לפרישה, לתכנן את חייו לאחר הספורט ואף לזכות להכרה ולהוקרה מצד גורמי הספורט. עם זאת, גם במקרים אלה הפרישה אינה פשוטה, שכן היא כרוכה בוויתור על זהות מרכזית ועל אורח חיים שהיה חלק משמעותי מחיי הספורטאי במשך שנים רבות.
מצב של פציעה או מחלה המוביל לפרישה כפויה מאופיין לעיתים ברגשות ותחושות שליליים עד כדי דיכאון קליני, משום שאירוע הפציעה יוצר שינוי חד ולא צפוי בקריירה של הספורטאי דווקא בשלב שבו הוא עדיין מושקע מאוד בפעילות הספורטיבית. במצב זה מתעוררות לעיתים מחשבות על "מה יכול היה להיות", תחושות של אובדן פוטנציאל ומשבר זהות עמוק.
ספורטאים גדולים נוטים לראות בעצמם בלתי מנוצחים ולתפוס את גופם ככלי שיאפשר להם להשיג מקום של קבע בהיסטוריה הספורטיבית. כאשר מופיעה פציעה קשה, הם נאלצים להתמודד בבת אחת עם מגבלות הגוף ועם ההכרה בכך שגם הקריירה שלהם, כמו כל קריירה אנושית, היא מוגבלת בזמן.
לעומת זאת, פרישה עקב גיל, שחיקה או ירידה במוטיבציה היא לרוב תהליך הדרגתי יותר, המאפשר לספורטאי להתכונן ליום שאחרי ולכן מלווה בדרך כלל בתגובות רגשיות מתונות יותר.
גורמים נוספים המשפיעים על תגובת הספורטאי לפרישה הם מעמדו המקצועי והציבורי, התמיכה החברתית והרגשית שלה הוא זוכה, תגובות הסביבה הקרובה, מידת ההכנה ליום שאחרי, עוצמת הזהות הספורטיבית, ומידת המוכנות המנטלית להתמודד עם השינוי.
ספורטאי עילית הנמצאים לאורך שנים באור הזרקורים ורגילים לאהדת הקהל עשויים לחוות תחושות של אובדן, ירידה במשמעות החיים ופגיעה בערך העצמי. הירידה בתשומת הלב הציבורית עלולה לעורר תחושה של "אני שווה פחות". את עוצמת הריגוש והמשמעות הקיימת בספורט מקצועני קשה מאוד לשחזר בתחומי חיים אחרים.
כמו כן, אם הספורטאי ממשיך לראות את עצמו כספורטאי פעיל בעוד שהמציאות השתנתה, עלול להיווצר קונפליקט פנימי סביב השאלה: "מי אני עכשיו?". המחקר מראה שספורטאי עילית בעלי זהות ספורטיבית חזקה, אשר הגדירו את עצמם כמעט אך ורק דרך הספורט ולא פיתחו תחומי חיים נוספים, נוטים לחוות את הפרישה או הפציעה באופן קשה יותר.
בשנים האחרונות מדגיש המחקר כי אחד האתגרים המרכזיים לאחר הפרישה אינו רק אובדן הזהות הספורטיבית, אלא היכולת לבנות זהות חדשה ורחבה יותר. ספורטאים שהצליחו לפתח לאורך השנים תחומי עניין נוספים, מערכות יחסים משמעותיות ותפקידים נוספים מעבר לספורט, נוטים להסתגל טוב יותר לחיים שלאחר הפרישה.
לצד תחושות האובדן, חשוב לציין שספורטאים רבים מדווחים גם על תחושת הקלה, חופש והזדמנות לפתח תחומי חיים שנדחקו לשוליים במהלך הקריירה התחרותית. עבור חלקם, הפרישה מאפשרת לראשונה לבחור את סדרי העדיפויות האישיים שלהם ללא מגבלות האימונים והתחרויות.
מכיוון שספורטאים פורשים בדרך כלל בשנות העשרים המאוחרות או השלושים לחייהם ולא בגיל הפרישה המקובל במשק, הם נדרשים למעשה לבנות לעצמם קריירה שנייה.
לכן, יותר ויותר חוקרים מדגישים כיום את חשיבותה של "קריירה דואלית" – פיתוח מקביל של הספורט לצד לימודים, הכשרה מקצועית או ניסיון תעסוקתי. ספורטאים אשר השקיעו גם בתחומי חיים נוספים במהלך הקריירה הספורטיבית מגיעים בדרך כלל מוכנים יותר ליום שאחרי ומדווחים על הסתגלות טובה יותר לפרישה.
במקרים רבים יהיה פער בריגוש ובמשמעות שבין הקריירה השנייה לקריירה הספורטיבית, פער העלול להיות מלווה בתחושות של אובדן ותסכול. ספורטאים רבים יחפשו ריגושים חדשים בעולם העסקים, הפוליטיקה או היזמות, בעוד אחרים יישארו בעולם הספורט בתפקידי אימון, ניהול או פרשנות.
המחקר מראה שבמקרים מסוימים ספורטאים מצליחים להעביר לקריירה החדשה את הכישורים המנטליים שפיתחו בספורט – משמעת, התמדה, הצבת מטרות ויכולת להתמודד עם לחץ. כך למשל קארל לואיס הפך לאיש עסקים, מיקי ברקוביץ' לסוכן ביטוח, יעל ארד לאשת עסקים, ואבי נמני לסוכן שחקנים לאחר שסיפר כי התקשה להתחבר לדרישות הרגשיות של עולם האימון המקצועני.
עם זאת, במקרים אחרים ספורטאים מתקשים לבנות לעצמם קריירה שנייה מספקת ונותרים קשורים רגשית לקריירה הספורטיבית. הם רואים בה את פסגת חייהם ומתקשים להמשיך הלאה. לעיתים הם אף שואלים את עצמם האם מיצו את מלוא הפוטנציאל שלהם והאם השיגו את כל מה שיכלו.
מייקל ג'ורדן, למשל, פרש לאחר שלוש אליפויות NBA והצהיר כי מיצה את שאיפותיו הספורטיביות, אך בהמשך חזר וזכה בשלוש אליפויות נוספות. לעומתו, קארל מלון פרש ללא טבעת אליפות אך העיד כי היה שלם עם הקריירה שלו ולא הרגיש צורך לחזור.
שינויים במבנה הגוף, במסת השריר ובמשקל הגוף עשויים להוסיף לבלבול הפנימי שחווים ספורטאים לאחר פרישה. החברה מצפה מספורטאים להיראות "ספורטיביים" גם לאחר סיום הקריירה, אך רבים מהם חווים ירידה במוטיבציה לפעילות גופנית לאחר שנים של השקעה אינטנסיבית ולעיתים מזניחים את גופם. תופעה זו נצפתה גם אצל ספורטאי־על ידועים כגון דייגו מראדונה, רונאלדו (החלוץ הברזילאי), ומתאגרפים מפורסמים.
בנוסף, ספורטאים בכירים מתמודדים עם תגובות הסביבה הקרובה והציבור הרחב. לעיתים התגובות תומכות ומעודדות, ולעיתים הן ביקורתיות. גם היבט זה משפיע על היכולת לבצע את תהליך המעבר בצורה יעילה ובריאה.
המחקר מראה שבמהלך הקריירה רוב חבריו של הספורטאי מגיעים מעולם הספורט, אולם לאחר הפרישה דווקא קשרים מחוץ לעולם הספורט עשויים להיות מקור תמיכה משמעותי יותר. לכן חשוב לפתח רשת חברתית מגוונת עוד במהלך הקריירה.
גם ברמה המשפחתית מתרחשים שינויים משמעותיים. מתפנה זמן רב שלא היה קיים בעבר, סדרי החיים משתנים, ולעיתים בני המשפחה נדרשים להסתגל מחדש לנוכחותו המוגברת של הספורטאי בבית. ישנם ספורטאים שבחודשים הראשונים לאחר הפרישה מתקשים למלא את הזמן הפנוי שנוצר להם, ובתקופה זו עולות לעיתים שאלות הנוגעות למשמעות, זהות וכיוון חיים.
חשוב מאוד שהספורטאי יציב לעצמו מטרות חדשות לתקופה שלאחר הפרישה. ההישגיות שאפיינה אותו לאורך הקריירה אינה נעלמת ביום אחד. מעבר חד ממצב של השקעה אינטנסיבית ומכוונת מטרה למצב של היעדר מטרות או עשייה עלול לעורר רגשות שליליים ולפגוע בתהליך ההסתגלות.
ממד נוסף שיש להתחשב בו הוא ההיבט הכלכלי. ספורטאים רבים אינם מתכננים כראוי את הפרישה מבחינה פיננסית ועלולים לחוות ירידה חדה ברמת החיים. קושי כלכלי כזה עשוי להעמיק את משבר הזהות ולפגוע בתחושת הערך והמסוגלות.
אם הספורטאי השכיל לפתח לעצמו אפיקי חיים חלופיים עוד במהלך הקריירה, ההסתגלות לפרישה תהיה בדרך כלל טובה יותר. במכללות בארצות הברית, למשל, ידוע כי רק אחוז קטן מהספורטאים המצטיינים יצליח להתפרנס מספורט מקצועני לאחר סיום לימודיו. בשל כך, מוסדות רבים משקיעים משאבים רבים בהכנה תעסוקתית, לימודית ומנטלית לקראת החיים שלאחר הספורט.
בעולם פועלים כיום מרכזי תמיכה ותוכניות מעבר לספורטאים פורשים, המסייעים להם בתכנון לימודים, קריירה, ניהול כלכלי והתמודדות עם ההיבטים הפסיכולוגיים של הפרישה. גם בישראל חלה בשנים האחרונות עלייה במודעות לנושא, אולם עדיין קיימים פערים משמעותיים בהכנה שיטתית של ספורטאים לחיים שלאחר הקריירה.
כיום קיימת הסכמה רחבה בספרות המחקרית כי האחריות לפרישה מוצלחת אינה מוטלת רק על הספורטאי עצמו. גם מועדונים, איגודים, ארגוני ספורט ומערכות חינוך יכולים וצריכים למלא תפקיד משמעותי בהכנה מוקדמת, בליווי מקצועי ובבניית מסלולי מעבר שיסייעו לספורטאים לבנות חיים מספקים ומשמעותיים לאחר סיום הקריירה התחרותית.
מסמך זה מוגן בזכויות יוצרים © 2026. כל הזכויות שמורות לד"ר רועי סמואל. אין לשכפל, להעתיק, להפיץ, או לתרגם ללא אישור מפורש מהמחבר.